תכנים ומרצים

מה לפרויד ולתקווה? מה לתקווה ולאותו אב מיתולוגי שראה את התוקפנות והקונפליקט כנטועים עמוק בנפשנו, שהכריז שגם בביתו ובנפשו האדם איננו בעל הבית?

בשלושת המפגשים שלנו נצלול לעומקי המורכבות של החשיבה הפרוידיאנית, ונבחן כיצד פרויד מבין את מקורות המזור והתקווה האנושיים, ומה הן אבני הדרך להשגתם.  דרך בחינת מערכות היחסים וזיקות התלות של סוכנויות הנפש השונות, נלמד על אבני הדרך לתקווה: על היכולת להביט במציאות נכוחה ולאהוב אמת, על היכולת לשלב בין עונג ואיפוק, להכיר באחר הנתון הן בתוכנו והן סביבנו ולתת לו מקום, לשפוט את עצמנו במידה של קבלה וחמלה, לשמר נאמנות לעצמנו ולאחרים, ולהכיר ביופי ובשבריריות קיומנו.  נחשוב כיצד עקרונות טיפוליים מקדמים את ההתמודדות עם האתגרים הללו, ובין השאר נתבונן מזוויות שונות בגלגולי דחף החיים והמוות, באשמה לא מודעת, בדו-מיניות המולדת של הפרט ,ביחסים המורכבים בין האיד למציאות, בנרקיסיזם ובליבידו אובייקטאלי.

"אני זקוק שתתני לי לתקווה" נאמר לי פעם. בקשה זו גרמה לי לשאול מה הם התנאים שמאפשרים לנו לחוש תקווה ולעומתם מה גורם לתחושות של יאוש וחוסר תקווה. החיפוש אחר אותם תנאים של תקווה הביא אותי לחקור את יחסי הגומלין שבין המציאות החיצונית והמציאות הפנימית, את יחסי הגומלין שבין דחפי החיים והמוות ובין פנטסיות על הרס וחורבן לפנטסיות על תיקון ושיקום. אנחנו נקדיש את מפגשי הקורס לשאלות: מה הם התנאים הפנימיים שמאפשרים לאדם לחוש תקווה לעומת מצבי נפש אחרים שמביאים ליאוש ולחוסר תקווה ומה יכולה להיות העמדה הטיפולית שתסייע למטופלים שלנו לא רק לקבל תקווה אלא למצוא אותה בתוכם. את הקורס תלווה קריאה בכתבי מלאני קליין, חנה סגל, ג'ון שטיינר ואחרים.

רטוריקה איננה מן המקצועות שמטפלים לומדים, וחבל: כמטפלים, הדיבור המטביע חותם בליבות השומע הוא כלי העבודה העיקרי שלנו, אבל איננו לומדים את אומנות ההשפעה-באמצעות-מילים ושיקולינו אינם מתחשבים בה. במסגרת המפגשים אבקש להציג את כוחה וחשיבותה של אומנות זו בין היתר באמצעות ניתוח של מקצת האמצעים הרטוריים שצ'רצ'יל הפעיל בפסקאות נבחרות מנאומיו, זאת מתוך מטרה לזהות את האפשרויות הטיפוליות הטמונות באמצעים אלו, וללמוד מהצלחתו של צ'רצ'יל במאבקו הנחוש בדיכאון הקולקטיבי.
ישנם קווי דמיון מרובים בין דיכאון אישי לבין דיכאון קולקטיבי בעתות משבר מדיני או עולמי. נראה כי במצבים חיצוניים קשים הסכנה האורבת כפולה: מחד, האדם עלול להתכחש למציאות הקשה ולשגות באשליות-של-גאולה שסופן להתנפץ עם הקושי הראשון; ומאידך, הוא עלול לקבל את המציאות הקשה כמציאות יחידה, ולאבד את היכולת להעמיד כנגדה התמודדות יעילה. סיוע במצבים כאלו דורש הכרה נכוחה במציאות על קשייה, לצד טיפוח של תקווה מציאותית הרואה מעבר לקשיי ההווה. נאומיו של צ'רצ'יל, אשר יסקרו במפגשים, הם מופת לתנועה הכפולה הזו. אם נבחן את עצמנו כמטפלים, נמצא שאנו נוקטים צעדים דומים בעבודתנו עם אנשים ששקעו בדיכאון בשל המצב הקשה שבו הם שרויים. במצבים קיצוניים, נדרשת מן המנהיג היכולת להשתמש ברטוריקה כדי לנסוך אומץ, ביטחון, נכונות להקרבה, תחושת צדקה וערך, סולידריות ואורך רוח.
את המעשה הטיפולי נכון לראות לעתים כמעשה מנהיגותי, ובוודאי כשמדובר במצבי שיתוק ודיכאון. בין אם אנו יודעים זאת ובין אם לאו, אנו משתמשים בשפה כדי לחולל תנועת נפש. הכרות עם האמצעים שגדולי-עולם השתמשו בהם תסייע לנו להיות מודעים יותר לכלינו ולהשתמש בהם ביתר דיוק: לא כתחליף לערכים, לאמפתיה ולרצון טוב, כי אם כתרגומם של אלו לשפה הייחודית שבין מטפל למטופל.

הקורס ישלב שלושה מפגשים שיאירו את מושג האלביתי מזווית חדשה הקשורה בתקווה ובאפשרות לשינוי. המפגש הראשון יעסוק בממד הלירי של הנפש, וביחס בין היסוד האקטואלי והיסוד האפשרי בתוך כל סובייקט. בספרה של פרופ' אמיר "על הליריות של הנפש" (2008) הוצעה התבוננות בנפש כבדיאלקטיקה מתמדת בין "עצמי אפשרי" ו"עצמי אקטואלי"[1]. את העצמי האקטואלי הוצע לראות כחלק הממומש של החיים הנפשיים (בין אם מודע ובין אם לא-מודע), ואילו את העצמי האפשרי – כאותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל, אך קיימת ומוכלת תמיד בתוך הקיום האקטואלי כסוג של צבע. בין רגע לידתו של אדם (שהיא המעבר מן האפשרי אל האקטואלי) לבין רגע מותו (שהוא המעבר המוחלט מן האקטואלי אל האפשרי) פרוּשִֹים חיים שלמים שהם בבחינת תנועה הדדית בין האקטואלי לאפשרי וחוזר חלילה. בכל רגע שבו מתאפשר מגע בין קיומו האקטואלי של האדם לבין האפשרי שלו, עובר האפשרי אקטואליזציה במובן זה שהוא מתגלם כחלק מנפש האדם. עם זאת, גם האפשרי שאיננו עובר אקטואליזציה מלאה קיים שם כל הזמן כמעין תחתית כפולה, או כממד נוסף המעניק לקיום האקטואלי עומק והד, ושהנפש מכוונת את עצמה אליו כאל אופק. מטרת המפגש היא להכין את הקרקע לאפשרות לראות ביסוד האלביתי, כפי שהגדיר אותו פרויד, טריטוריה המאפשרת מגע עם היסוד האפשרי הלא ממומש בנפש. המפגש השני יעסוק במושג האלביתי הפרוידיאני (פרויד, 1919), מושג המלכד מושגים הופכיים: הביתי (Heimlich) והאלביתי (Unheimlich). התלכדות הפכים זו היא אחד מן האלמנטים המהותיים של האלביתי, המלכדת את הדבר עם היפוכו, את המוכר עם הזר, את המושך עם המעיק. האלביתי איננו החדש, כי אם המוכר שהפך לזר עקב תהליך של הדחקה. זוהי רוח הרפאים שכביכול מתגלה מבחוץ, אך למעשה מגיחה אלינו מתוכנו. על מנת להבין מושג זה לעומקו, נדון במפגש השלישי והאחרון באחת הדוגמאות המופלאות לאלביתי בספרות: הסיפור "אהבה" מאת קלריס ליספקטור. המפגש יעסוק באופן שבו מפגש ארעי של הגיבורה עם איש עיוור הופך למסע לירי שלה לתוך נפשה ולתוך חייה, מסע המאפשר לה הן מגע עם רוחות הרפאים הלא מדוברות שלה, והן עם היסוד האפשרי של הקיום ושל האהבה.

המוסר האנושי נתפס בפסיכואנליזה הקלאסית כנובע מהתפתחות נפשית – בין אם כתולדת תסביך אדיפוס אצל פרויד ובין אם כתולדת העמדה הדפרסיבית אצל קליין. אך ב 1895, בחיבורו "הפרוייקט", כותב פרויד משפט הממקם את המוסר בראשית ההתפתחות ולא כתוצאה ממנה – כנובע מן החיבור בין היצור האנושי חסר האונים להורה השומר עליו. במפגש שלנו נדון באמנה הראשיתית הזאת, שבין ילד להורה, כעומדת ביסוד עמדה אתית שורשית, המצפה ליחסי ערבות הדדית ואף מכוננת אותם. במצבים של הפרה חריפה של ציפיה זו, כמו שהתרחש ב 7.10, מתערערת העמדה האתית ורגשות פרימיטיביים של נקם, שנאה, חידלון ויאוש עלולים לכבוש את נפשם של קורבנות המחדל. מאידך, העמדה האתית יכולה להפציע כמגדלור פנימי – וזה יוביל את הדרך החוצה מן הבור השחור של הטראומה לעבר תהליך החלמה הדרגתי. אתאר דוגמה יוצאת דופן בעוצמתה מתוך טיפול בפדויית שבי, אשר בה העמדה האתית הגנה עליה ואיפשרה לה להציל את ילדיה.

במפגשים נציג תפיסה טיפולית-חינוכית-בונה חוסן המבוססת על הגל השלישי של הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי. תפיסה זו הנה תפיסה תהליכית שאינה ממוקדת סימפטום, המדגישה את פיתוח המימדים של תקווה ואחריות על האדם והעולם.

"חייב אדם לומר בשבילי נברא עולם" – נסביר את התנועה מהתמקדות באני כדרך לתיקוף עצמי, להתמקדות בתיקוף דרך פיתוח המידות (ברוח הפילוסופיה הסטואית והיהדות) ולביסוס שייכות ואחריות.

נראה כיצד אפשר לבנות ברוח זו חוויה של שליטה, חוויה המבוססת על תקווה במובנה הרחב, הכולל פעולה אחראית לצד ויתור על ודאות. נדגים את התפיסה גם ברמה האינדיבידואלית וגם ברמה הקהילתית, בדגש על קהילה לאחר טראומה שמתמודדת עם חוויה של ערעור התקווה, טשטוש ערכים ופירוד.

מניין יבוא עזרנו בעת הזו? הפסיכולוגיה האנליטית מתייחסת לקיומה של שכבה על-אישית בנפש המכונה 'הלא מודע הקולקטיבי'. מקום מרכזי בשכבה זו יש ל'עצמי' – ארכיטיפ הכוליות וידיעת השלם. בסמינר נבחן את הקשר בין שני מושגים אלו לבין חוויות של אובדן תקווה והשבתה. בין השאר, נתייחס אל האל הרמס ותנועתו המתמדת כאל סמל לארכיטיפ התקווה, נקרא במטמורפוזות של אובידיוס, נשוחח על 'ארכיטיפ הילד המת', נרד לשאול ונשתדל לחזור, נשאל האם מחויבותנו להתפתחות נפשית מציעה תקווה לעולם ולא רק לנו. לאור כל זאת, נתבונן במקומם של הרמס ושל יורדי שאול שאינם קלי רגליים כמותו, בחדר הטיפול.

נקודת המוצא של המפגשים אלה תהיה תפישת התקווה לא כהיפוכו של הייאוש, אלא כהיפוכו של השעבוד. תקווה אינה מושג העומד בפני עצמו: תקווה היא תמיד ל- משהו. ואותו 'משהו' שהתקווה חותרת אליו ומקווה לו הוא להיות אדם מלא, חי, שלם וחופשי. ניתן, אם כך, להציב מעין שני קטבים של חוויה, כאשר בקוטב האחד יהיו השעבוד והייאוש, ובשני  – החירות והתקווה.

מתוך נקודת מבט זו, כל אחד מהמפגשים יוקדש למודל התייחסותי אחד של התנועה משעבוד נפשי אל עבר תקווה וחירות. בראשון, נעסוק בתפיסתו של אוגדן הרואה את האדם חסר התקווה כזה הלפות בידי חומר נפשי שלא ניתן לגעת בו, לכאוב אותו אם צריך, חומר אשר מצמצם את נפש האדם, ואת תנועה השחרור כיצירת היכולת לחלום גם את החלומות הקשים ביותר. בשני, נעסוק בכמיהה של האדם לחרוג ולהשתחרר, באמצעות מפגש עם אדם אחר, ממנגנוני השחזור והחזרה הכפייתית המשעבדים אותו לאותם דפוסים שוב ושוב. בשלישי, נעסוק בתנועה שמתאר עמנואל גנט בין השתעבדות מלאת אימה ומקפיאה לבין התמסרות פתוחה וחופשית. 

כל אחד מהמפגשים ילווה בקריאה משותפת של דוגמה מפורטת.